|
בקצה הגבעה, יש בית כנסת. שם הלכנו אחרי האזכרה. מאז היום ההוא שבו אני והשמיים בכינו יחדיו כאילו הם הרגישו את הכאב בדיוק כמוני על בשרי הוא בער על נשמתי הוא שרף. מאז אותו היום, אני לא מרבה לעבור שם. לא דרך אותו השביל, או סמטה, כי הוא מזכיר לי אותך. ואם ראיתי את אותו בית הכנסת, כשאמא הסיעה אותי, או חברה שהקפיצה אותי, אני מזילה דמעה. של זיכרון קטן, של געגוע ישן, של חסרון עצום. אתה חסר לי, הימים עוברים, הזיכרונות מציפים בכל יום שעובר, הגעגוע מתגבר. לא חשבתי שאוכל לכאוב יותר ממה שכבר קיים. אבל אותו בית הכנסת, בקצה הגבעה, מראה לי אחרת.. בכל פעם שעל פניו אני עוברת. | |
|
|
|
|
;){kind=link}