זה הרגע שלי. להוכיח את עצמי. להביא את מה שיש בי. את כל מה שנדרש. שניה אחרי זה,פספסת. זה הרגע להוכיח שאת אמיצה,שאת לא פוחדת לפתוח את הפה, ורגע אחרי זה -אבוד לך. נמחקת. כבר לא צריך אותך.
ואני מחכה ומצפה,לשניה שלי,להוכחה של עצמי. אך הוא לא בא, ואיש לא מגיע. מנסה להישאר עצמי בין תוך כל הפרפרים,דפיקות הלב הגבוהות,הלחיים האדומות. מנסה להישאר שפויה. אך אני לא מצליחה,זה גובר עלי ויותר מידי גדול. זה נשאר בי כמו זיכרון,לימים שחלפו, ואני לא השתניתי, נשארתי אותו הדבר, מסמיקה,מאדימה,אותה אחת שהפרפרים השתלטו עליה. אבל, עדיין מחכה.... מחכה לרגע הזה,שהוכיח לעצמי שהשתנתי. אני לא אותה אחת של פעם.
;){kind=link}